אלימות רטובה בכנסת – לא חבל על התדמית?

11 בינואר, 2012

תמי לנצוט ליבוביץ 11.1.12

חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי, נראית כמי שיודעת מהם כללי ההתנהגות והנימוס. היא תמיד כל כך מטופחת, לבושה בקפידה, בבגדים מגוהצים, ובחליפות מחויטות, כאלו שנודה על האמת, קצת נדיר לראות במחוזותינו.

היא משדרת לסביבה תדמית אלגנטית ואינטליגנטית, אבל לעיתים, בדיוק כמו כאן, אנו מגלים שאין בכך די. לא מספיק להראות מכובד, צריך גם להתנהג כך. זה נכון בתור בקופת חולים נכון בעבודה, וזה נכון הרבה יותר במקום ייצוגי כמו משכן הכנסת.

אז נכון. חבר הכנסת מג'אדלה נהג אף הוא בחוסר כבוד משווע כשצעק לעברה תשתקי. היו מעורבים שם הרבה מאוד רגשות (ואנו יודעים שבכל התנהגות מעורב בעיקר הרגש), הייתה שם סערה לא פשוטה שאין לזלזל בה, אך התגובה לסערה לא הייתה צריכה להסתיים בכוס מים.

הפעולה של חברת הכנסת מיכאלי לעומת זאת, הייתה מחושבת ולא בלתי נשלטת. נראה כי חברת הכנסת תכננה אותה בקפידה. היא קמה ממקומה עת חבר הכנסת מג'אדלה נשא דברים, התקרבה אליו, מזגה בנחישות מים לכוס, והטיחה את הנוזל בפניו.

סערת רגשות או לא, היה לה את הזמן לחשוב ולחשב את תוצאות מעשיה ובעיקר להבין כי מדובר במעשה מבזה, לא מכובד ולא ראוי. לא למקום ובטח שלא למשרה ולתפקיד שבו היא מכהנת. המעשה רוקן מתוכן את אותה התדמית המהוגנת, המכובדת והמנומסת שהיא מקפידה כל כך יפה להקרין ולשדר לעיני העם והעולם.

לא משנה מי עמד מולה ומה הוא אמר. היא ביזתה אותו, את המקום ויותר מהכול את עצמה.

התנצלות היא אופציה. אולם את שנעשה לא ניתן להשיב. המעשה שעשתה יכול ואמור היה להימנע, וכאמור הוא לא נעשה ללא מחשבה ותכנון מוקדם.

נושאי משרה רבים חושבים כי המראה החיצוני ומילים יפות ייצרו להם את התדמית. אז נכון, חשוב ביותר להקפיד על מראה מכובד ומכבד. אולם המבחן האמיתי הוא במעשה. ודי במעשה מיותר אחד בכדי להרוס תדמית שלמה שעמלתם לבנות אותה במשך זמן רב.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ.

על בדיחה שאינה במקומה

11 בדצמבר, 2011

על הטאקט, על חוסר טאקט ועל איפוק ונימוס
תמי לנצוט ליבוביץ

שמעתי היום שנשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, הסביר כי הפרשייה בה נשמע מכנה את נתניהו שקרן בפני אובאמה, נבעה מחוסר מעורבותה של צרפת באירועי שחרורו של שליט .

סרקוזי שאמר את הדברים לפני כחודש, כנראה מתוך כוונה מסוימת, אך לא מתוך כוונה שיגיעו לאוזני כל העולם, התנצל בסופו של דבר בפני רה"מ נתניהו. לא היתה לו ברירה אחרת, כנושא משרה כל כך מכובדת, הוא לא יכול היה להשאיר את הדברים כמו שהם, והדיפלומטיות אילצה אותו לחזור בו מהדברים. הוא אולי התכוון לומר אותם, אבל בטוח לא ציפה שהם יגיעו לאוזניים אחרות חוץ מאלו של נשיא ארצות הבית.

והנה, שוב נתקלנו בסיטואציה דומה, והפעם לא צריך ללכת רחוק כל כך. תראו מה קרה פה רק השבוע. שר הביטחון אהוד ברק, והרמטכ"ל בני גנץ, נשמעו מחליפים הערות מבודחות באירוע צבאי. רבים ראו בכך הערות סקסיסטיות, אחרים ראו בהן הומור צבאי רדוד, נמוך ומיותר, ויש שאמרו שהם בכלל התייחסו לגיחוך שבהדרת נשים ואולי היה בכך באמת פן משעשע. כך או כך,זו לא הנקודה.

היה שם ניסיון כושל להתבדח והבדיחה, בין אם מצחיקה או לא, בין אם שוביניסטית או להפך – לא הייתה במקומה. אז נכון. יכול להיות שהייתה שם צדקנות מוגזמת. מי מאיתנו לא משתעשע לעיתים בהערות ציניות? נשים וגברים מעירים לא אחת אמירות משעשעות שהשומע התמים מהצד יכול ועלול לפרשם בקונטקסט אחר לגמרי. לא זו הנקודה. מה כן חשוב? חשוב שאישי ציבור, בין אם הם שר בכיר, ראש ממשלה, נשיא מדינה או אפילו מנכ"ל חברה נושא משרה הנמצא באירוע פורמאלי, ייקחו זאת בחשבון גם בשיחות חולין. וזה לא משנה אם יש מצלמות, אם המיקרופון פתוח, או אם הם לא בשידור – אוף דה רקורד.

ישנן משרות, בעיקר בתחום המדיני, בהן האדם נמצא בתפקיד 24 שעות ביממה. הגבול בין התחום הפרטי והציבורי במקרים כאלה, הוא גבול דק במיוחד.

נכון. כולנו בני אדם ובכל צעד יש אחוז ניכר של רגש שמניע אותנו, גם ברגעים המאוד ראציונלים. לכן טוב יעשו אישי ציבור אם יזכרו כל העת שחלק מתנאי התפקיד הם שליטה, איפוק וכמובן נימוס.

התנצלות היא סוג של מפלט, אבל את שנעשה לא רק שאין להשיב, אלא שגם קשה מאוד לתת לו הסבר משכנע ופרשנות אובייקטיבית. תמיד יהיו אלה שיעשו בדברים שימוש ויוציאו אותם מהקונטקסט המקורי. "לא לזה התכוונתי", "דברי הוצאו מהקשרם", הם רק חלק מההסברים שניתן להגיד אחרי, ומוטב היה למנוע אותם מראש.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

מנומסת במצב טוב?

8 במאי, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ


למרות שאנחנו טובים מאוד בלהיות ציניים, הבה נניח לרגע לציניות ונשים אותה בצד. ביום העצמאות הקרוב תציין מדינת ישראל שישים ושלוש שנים לקיומה. יום העצמאות הוא זמן נפלא לחשבון נפש לאומי ולמבט על ההישגים. זמן קצר (ויהיו שיאמרו שקצר מדי), אחרי יום הזיכרון, יום שמעלה יחד עם כל הכאב, גם רגשות גאווה ואיחוד, מגיע היום השמח הזה (וגם על זה בוודאי יחלקו הציניים), בו אנו בהחלט יכולים להודות שיש לנו הישגים. והרבה. תראו אותנו. מדינה צעירה יחסית שידועה בטובי המוחות שבה. יהיה זה התחום הטכנולוגי, המחקר, האקדמיה, התקשורת, בכולם יש לנו נציגות בקנה מידה בינלאומי. אלא שחזקים ומוכשרים ככל שנהיה, זה עדיין לא מספיק. לצערי יש תחום אחד מרכזי שבו לא רק שאני נכשלים (ונחשלים), דומה שזה רק הולך ומחמיר. אני חייבת להודות שהעתיד שלנו מדאיג, ובמקרה הזה אני לא מתכוונת לעתיד הביטחוני, אלא למשהו שנמצא לגמרי בידיים שלנו. משהו בתרבות הנימוס והתקשורת הבינאישית שלנו לא מתנהל כראוי.

מדינת ישראל היא אולי מדינה צעירה יחסית, אבל אין כל ספק שמצופה ממנה להתנהג כבוגרת. האבסורד הוא שפעם היא דווקא כן התנהגה ככזו. חינוך וכבוד היו ערכים מובילים ולא מונח ארכאי. והיום? היום לצערי יש לנו בעיקר במה להתבייש. ראו למשל כיצד הכבוד, הפרגון וההתחשבות,  במקום להיות מובילים בחשיבותם נדחקו לפינה ואת התוצאות אנו רואים במיידי בנימוסים. זה מתחיל אצלנו בבית, ממשיך לרחובות וגלוי גם בקרב אנשי השלטון. על מה זה עושה לכבוד שלנו בעולם הגלובאלי, מוטב שלא אתחיל לדבר.

זוכרים את החינוך בנושא האיסור לקטוף את הפרחים המוגנים? מדובר ללא ספק במשהו שהצליח. אבל מה עשינו בזה? במקום להמשיך כך, אנו מסתפקים בלהתהדר באותה דוגמא ותו לא. הוכחנו לעצמנו שזה ניתן, הוכחנו שאפשר לחנך לערכים. מדוע עצרנו שם? מדוע שלא ננחיל את החינוך לנימוסים והליכות כבר בגני הילדים ובבתי הספר? מדוע שזה לא יהפוך לחלק מתוכנית הלימודים, כפי שנעשה במקומות אחרים בעולם?

במדינות אחרות בעולם, "נימוס" אינה מילה גסה ולא, זה לא עניין של הבדלים בשפה. דווקא היום כשהעולם הופך כביכול ל "חסר גבולות" וגלובאלי, אנו לא משתלבים בו כראוי, היות שאנו לא מיישמים את אותו קוד התנהגות בסיסי, את אותה תקשורת בינאישית מקובלת, כזו שמבטאת כבוד.

חשוב לי להבהיר, אני לא מצפה מאיתנו להפוך עורנו ולזנוח את טיפוס הצבר הקוצני. יתכן וזה בלתי אפשרי ולמה בעצם לשנות משהו שהוא סמל, לפעמים די נחמד וחם…  חתונת הנסיך ויליאם בברמינגהם, היא עניין תרבותי ללא ספק ואני לא רואה אצלנו משהו שמתקרב לזה. יחד עם זאת, אנו חייבים להנחיל לדורות הבאים, וגם לעצמנו תרבות התנהגות ישראלית המבוססת על כבוד למסורת, למנהגים, לאנשים שאיתנו (גם אם בימים של שיגרה אנחנו לא מסכימים איתם). אדם לאדם, הוא אדם לפני הכל.

מדינת ישראל חייבת לדאוג לעתיד הקרוב והעתיד הזה תלוי בנו ובכבוד שלנו לאחר. צריך להשקיע בתכנון לטווח הרחוק בהנחלת והשרשת ערכי נימוס וכבוד כמו- הקשבה, סגנון דיבור, ניהול מכובד של משא ומתן. מי יודע? אני בהחלט מאמינה שכל אלה, היו משפיעים גם על מצבנו הביטחוני, על שיחות השלום וכל מה שכרוך בכך. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' הטיבה להגדיר את המצב  כ"התבהמות חברתית". (ערוץ 2 5.5.11 ). אפילו הטכנולוגיה האלקטרונית שלנו, זו שאמורה לסמל קידמה, הופכת לאחרונה לפגומה ו"חסרת נשמה". זה שהגענו למצב בו פיטורי עובדים מתבצעים באמצעות אס.אם.אס, זה רק סימן לכך שאנחנו לא הולכים עם הקדמה בכיוון הנכון. אנחנו הולכים עם הקדמה אחורה. בואו נחזיר את הכבוד לנימוס ואת הנימוס לכבוד. זה בידיים שלנו…

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

ההנאה שבטקסיות

4 במאי, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ

אנחנו יכולים להיות ציניים עד מחר, אבל לדעתי, טקס הנישואים המפואר של הזוג הבריטי המלכותי היה לא רק יפיפה, אלא גם הוכיח לנו הרבה דברים על עצמנו ועל כמה אנו זקוקים לאירועים שכאלה. מי שצפה בטקס עצמו, ודאי שם לב כי רובו ככולו היה בנוי מחוקים ומקוד. נכון, היה שם מקום ליצירתיות, אבל מאחוריה הייתה מסורת מפוארת ארוכת שנים, לפיה פועל ומתפקד בית המלוכה הבריטי. אנחנו יכולים לצקצק ולהתבדח, אבל תכל'ס? אנחנו זקוקים לזה ולא בכדי.

תודו שזה היה מרגש. היה שם שילוב אידיאלי בין מה שכולנו מכירים מחיי היומיום, הכרנו או נכיר- חתונה ומסורת. כולנו בעצם מכירים את זה. מה שכן, לכל זה היה ערך מוסף של פאר, הוד והדר אותו אנחנו בדרך כלל מכירים רק מהאגדות. מצחיק, אבל אחרי הטקס, יצא לי לשוחח עם לא מעט אנשי ונשות עסקים שכולם הודו, גם אם תוך התנצלות, כי הם צפו בטקס. "במקרה הייתי בבית"… "הטלוויזיה הייתה דלוקה"…. "ראיתי אצל חברים"…הבה נודה בכך- ראינו גם ראינו. ואם לא יצא לנו לחזות בו בשידור ישיר, הרי שצפינו בשידור החוזר ו/או ראינו את התמונות שהופיעו בתחילת השבוע בעמודים הראשיים בעיתונים. יותר מכך, לטקס קדמו אינספור כתבות מקדימות, הערכות וניתוחים.

חשבו רק על כל אנשי המקצוע שהיו מעורבים בניתוח- החל מאנשי תקשורת (שבדרך כלל מתעסקים בפוליטיקה "כבדה" ומדכאת), דרך מומחי תרבות וכלה באנשי מקצוע מתחום האופנה והסטייל. הנושא חצה את כל התחומים, שודר בשידור ישיר ברחבי העולם, הושקע הון עתק בהפקתו ו- הוא הסב לנו הנאה ועונג מסוים, או לכל הפחות גרם לנו לחייך. ואיך לא, בעצם? הנסיך וכלתו (הדוכס והדוכסית!) אולי אינם מושלמים במראם, אולם שניהם לבשו בגדים בהתאם לכללי הטקס. החליפה של וויליאם, הדוכס מארמון בקינגהאם, היא לא החליפה השגרתית של חתן בחופתו – אולם היא הייתה על פי הכללים הנהוגים בתרבות בית המלוכה. הכול היה ככה בעצם. המסלול שעשו הרכבים, חיילי משמר המלוכה שליוו אותם על סוסיהם, דברי הכומר. כל אלה אולי לא התאימו לימינו, אבל עדיין גרמו לנו לחוש צביטה של געגוע. נו… תודו בזה שנהנתם. לא ככה?

ולמה בעצם? כי הצורך הזה במסגרת, בחוקים, במנהגים, במסורת, בכללים שינחו אותנו מה מותר, מה נהוג ומה מכובד – הוא צורך אנושי חוצה תרבות ודורות. בית המלוכה הבריטי אולי מציג זאת בצורה מוגזמת, אבל הוא קיים היות שעוד לא אבד עליו הקלח, ומעבר לכך- הוא אף פעם לא יאבד. הכלה צעדה כשברקע נשמעו הפסוקים ממזמור תהילים קכ"ב: "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ. עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלם. יְרוּשָׁלַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה-לָּהּ יַחְדָּו… שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ. יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ". בודאי תסכימו איתי, כי הם עודם נשמעים גם במחוזותינו.

אנחנו אולי חושבים שבעולם הגלובאלי המודרני הכול מותר, אבל לא כך הוא, ועל אחת כמה וכמה הדבר נכון בעולם העסקים. אנו סוברים בטעות כי אין צורך בכללי נימוס ארכאיים, וכאן בעצם הטעות. מחקרים אנתרופולוגים זה מכבר הוכיחו כי מדובר בצורך אנושי בסיסי. קוראים לזה תרבות ונוהג. נכון שהקדמה משנה ומה שנהוג היום לא תמיד נהוג מחר, אבל יחד עם זאת יש נוהגים בסיסיים, אנושיים, שיהיו נכונים תמיד ובכל מקום (ושוב – בעסקים הדבר קריטי!) ואותם חשוב שנפנים. לכל מי שזכה לקחת חלק בחתונה המפוארת היה הקוד הזה ברור.התחיל בדייקנות,העמידה בזמנים המדויקת, קוד הלבוש שצוין בהזמנה ואף אחד לא חרג ממנו.קוד שנרשם והובהר בהזמנות לחתונה, בחלק מהקוד התרבותי והנוהג. שימו לב שלא ראיתם שם ולו משתף אחד ש"מחובר" למכשיר הטלפון הסלולארי.

לפעמים נדמה שהציניות שלנו גרמה לנו לאבד אותם, אלא שטקסים כגון טקס הנישואין של בית המלוכה הבריטי, מזכירים לנו את חיוניותם. אני מזמינה אתכם להציץ בספר ה IBL Code – קוד התדמית הנימוס והנוהג. אני בטוחה שזה יראה לכם מוכר…

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

גם השנה הגעתם לסדר לבד? זה לא בסדר…

11 באפריל, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ

זה לא סוד שיש בהם בחגים המשפחתיים, יחד עם כל השמחה והחום, גם מקור לרגישות, מחלוקות וריבים. המשפחתיות הגוברת והמפגש עם "הפורום הנרחב" מעלים על פני השטח תחושות שמוצאות עצמן מופנמות בימי החול.

עבור הרווקים במשפחה, יש בו בחג משהו מרגיז וקצת צובט. בעצם צובט חזק. זה לא רק המפגש "המאולץ" עם הבן של האח של הדודה של הגיס של הבן דוד הרחוק, זה הרבה יותר מזה. אם בימי החולין הם נוהגים לחגוג כל יום את רווקותם, יוצאים ומבלים בערבים ובלילות, נפגשים עם חברים, הרי שדווקא בפרוש החג, המפגש המשפחתי מעלה בדיוק את כל נקודות התורפה מהן הם מבקשים להימלט. החג, וליל הסדר בעיקר, הוא חגן של המשפחות. לכולם במשפחה יש תפקיד. זאת אומרת, כמעט לכולם. הורים וילדים, אחים ואחיות, סבים וסבתות- כולם נרתמים ל"ביחד" המשפחתי. זה מתחיל בארוחה ומסתיים בקריאת ההגדה.

הרווקים שמגיעים לבדם, כמוהם הם גם הגרושים, מרגישים באותם רגעים בדיוק את מה שחסר להם, אותו דבר שממנו הם מצליחים לחמוק בימי חול. אז נכון. חייבים להודות שלפעמים יש במפגש הצפוף הזה, המפגש שמביא עימו לא מעט מחלוקות בין בני זוג (אצלי או אצלך? כלומר… אצל ההורים שלי או שלך?), יש בו משהו שנותן תחושה שגם במשפחות הכי טובות, לא תמיד הכול הכי טוב. ועדיין. הפחד מליל הסדר והרצון "להימלט" מהמעמד הזה, שב ועולה מדי חג. זה לא שהם לא מאחלים את זה לעצמם ובעצמם, אבל השאלה הזו, שעלולה לצוץ על פני השטח ואף לחזור על עצמה מדי מפגש משפחתי שכזה, במיוחד מהצד חסר הטאקט במשפחה… ה- נו, מתי כבר תתחתנו? או – נו? יש חדש? היא לא מה שהם רוצים לשמוע. בטח שלא על ידי מישהו/י שיוצא לפגוש לכל היותר פעם בשישה חודשים. בפסח ובראש השנה. אהה כן. גם בחתונה של מישהו אחר, מתי שהיא לא תהיה…

אחד מכללי הנימוס החשובים בחגים, וזאת בלי קשר למסורת, לנוהגי השולחן, למתנות ותפקידים בקריאת המגילה, הוא ה- מה לא לעשות. מה לא לשאול. כמובן שחשוב לנהל  שיחת חולין ולהתעניין בשלום בני המשפחה, בחדשות ובשינויים בחיים. אולם יחד עם זאת קחו בחשבון כי בתחום המשפחתי, סביר להניח שאם היה חדש, כבר הייתם יודעים על כך, או לכל היותר מקבלים הזמנה לחתונה.

ככל שנוגע הדבר לליל הסדר, קחו בחשבון כי מדובר במעמד מלחיץ. זה לא הזמן לסגור חשבונות משפחתיים חבויים, לא כל שכן לפצוח ולפתוח בשכאלו. בשאלות ובחקירות האלו, גם אם עומדת מאחוריהן כוונה סופר טובה וטהורה, יש בכדי להביך, להעיק ואף לגרום עצב וכעס. ואם אתם ממש רוצים להתעניין, או אפילו לסייע ולהכיר מישהו/מישהי, מוטב שתעשו זאת שלא בפני כולם, אולי אפילו תמתינו יום- יומיים ואז תרימו טלפון למחרת החג. בטוחני שהצעה שכזו תתקבל בברכה גדולה, אם היא תעשה שלא במעמד החג.

©  כל הזכויות שמורות לתמי ליבוביץ

יפן – תרבות האיפוק, הכבוד והנימוס (גם ברגעים הקשים)

13 במרץ, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ AICI, CIP


אני מאמינה שאת הדי רעש האדמה שהתרחש ביפן "נחוש" עוד זמן רב בעתיד. עוצמתו של האסון הזה, מהגדולים אם לא הגדול ביותר במדינה זו, גבה כמות קורבנות עצומה שעדיין מוקדם להעריך על כמה בדיוק היא עומדת. ערים נסחפו, עיירות נמחקו, רכבות נעלמו בין גלי הצונאמי, וזה עוד מבלי שהתייחסנו לאלה שנותרו בחיים, אך איבדו את כל רכושם ולסכנות שעוד צפויות מהכורים הגרעיניים. מימדי האסון בלתי נתפסים. במיוחד קשה להאמין כשהדבר קורה למעצמה כמו יפן, בה 127 מליון איש נתונים לקטסטרופה. אולם, יחד עם זאת לא יכולתי שלא לשים לב לכמה דברים בהתנהלות היפנית ובהתמודדות של העם היפני עם הכאב. הפחד ותרבות הסדר והשגרה.

התמונות הנוראיות בהן יכולנו לחזות במו עיננו, תמונות מהשטח שכל אזרח נושא טלפון סלולארי תעד איך איתני הטבע עושים שמות ביצירת האדם. יכולנו להזדהות רגשית יותר מתמיד מתרומתה של התקשורת האלקטרונית הכתובה המסרונים ציוצי הטוויטר (לדוגמא: גננת עם שלושים ילדים מודיעה שנמצאת על גג בניין הרוס והם מחכים שעות בקור ובחושך להצלה) הפייסבוק מערכת האינטרנט שבמזל החזיקה מעמד. וכל זאת בזמן אמת.

יותר מכל נחשפנו לתרבות הייחודית של העם היפני השילוש הקדוש של הנימוס, האיפוק והשליטה על הנפש והגוף, על התחושות והרגשות היא חלק בלתי. בתרבות זו אדם חייב לשמור על ארשת חיובית, חיוך, שלווה, איפוק ונימוס. תגובה זו מסתבר, גם מסייעת להתמודדות יעילה עם המצב, מצב שאין מה לעשות מולו, זולת לקבלו ולהשלים עם קיומו, נורא ככל שיהיה ובעיקר- להתחיל לתכנן את היום שאחרי. להביט לעתיד. להערכות שניתנו למימדי הנזק, נוספה הערכה נוספת, כי ייקח להם ליפנים זמן קצר ביותר עד שישקמו את ההריסות. ומדוע? היות שכאלה הם היפנים. היות שהתרבות היפנית מקדשת סדר, ניקיון, נימוס. הם למשל, לא יבזבזו זמן על פאניקה ראשונית, על התלהמות, ועדות חקירה מתישות והטחת האשמות. את תשומת ליבי משכו למשל, אותן זבניות בסופר שרצו לכיוון הסחורה לוודא שלא תתפזר ולא תלכלך את החנות… זה מתחיל בקטן ומגיע עד לדרגים הגבוהים ביותר. זה בטבע שלהם. זה הנוהג!

התרבות היפנית שונה מאוד מהתרבות המערבית ועוד יותר שונה מהתרבות המוחצנת והמתלהמת שלנו. לא יהיה זה נכון להגיד מי התרבות הבסיסית ומי הוא השינוי שלה… היות שאין תרבות אחת, אולם ברור לי כי לזו היפנית יתרונות רבים. בין אם ביקרתם ביפן או לא, חשוב שתדעו כי אם תשאלו נהג מונית האם ידועה לו כתובת מסוימת, סביר כי התשובה תהיה "כן", ולו רק בגלל שביפן לא נהוג לומר- "לא".

והתרבות העסקית, כפי שציינתי, גם היא מקדשת נימוס. היפנים למשל, מכבדים רגעי שתיקה בישיבות ופגישות, נמנעים בעסקים מהחצנת רגשות שליליים של כעס ועצבנות, נמנעים מהטחת האשמות, סירוב תקיף ועוד. לא אחת קרה, שאנשי עסקים ישראלים פירשו את החיוכים הנעימים כסגירתה של עסקה, בעוד עבור היפנים, החיוכים הנעימים והשלווה הם חלק בלתי נפרד מכל אינטראקציה, ללא קשר להחלטתם הסופית.

התרבות היפנית היא תרבות מרתקת (עיינו בספר עמוד 848). חבל שאנו מתרשמים ממנה היום, דווקא ברגעיה הכול כך קשים. אולם אל דאגה. בזכות תרבות זו, תוכל האומה היפנית לשקם במהרה את ההריסות.

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

פיטורי גלנט – גם לפיטורין יש נוהגים וכללים

3 בפברואר, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ
כאילו אין לנו דאגות בנושאי בטחון, כאילו המזרח התיכון לא בוער, כאילו הגבולות שלנו שקטים, כאילו אין הפיכה במצרים, ובירדן גם כאן האדמה הפוליטית רוחשת וגועשת, כאילו אין לנו ממה לדאוג, דואגים האחראים לביטחוננו לעשות הפוך על הפוך, ולערער לחלוטין את ביטחוננו (ולא רק בפרסומות על רעידת האדמה הקרבה ובאה). המערכת האמורה לתת לנו את הגב והביטחון מתנהלת היום בחוסר אחריות הנובעת כולה מייצרים, מרגשות ומאגו אישי, בלתי נשלטים.
לפני כחצי שנה, בחודש אוגוסט האחרון, החלה רוחשת מהומה בנושא בחירת הרמטכל הבא. אני כתבתי אז כאן על נוהגי ראיון עבודה לאור השערוריות הסבבו את הנושא סביב מסמך גלנט. מאז, לכאורה השתנו הדברים. לאחר אין סוף בחישות וחקירות, אוייש התפקיד, אלא שבעצם דבר לא השתנה. הקריטריונים לתפקיד הרמטכ"ל אומנם נשארו כפי שהיו, אך קבוצות בעלות אינטרס המשיכו לתור אחר כשלים אצל המועמד החדש, תוך כניסה לפרטיותו ושליפת הוכחות לחוסר יושר לכאורה. כל זאת נעשה אל מול התקשורת, מבלי לתת למועמד את הזכות הבסיסית והאנושית להגיב בצורה מכובדת. בקיצור – כל שחסר שם היה מעט כבוד או במילים אחרות מעט נימוס.
מבחינתי ההשתלשלות כולה בלתי נסבלת. למי שאינו מעודכן בפרטים, ניתן לסכם זאת כך (קראו זאת מספר פעמים, זה עדיין ישמע כמו קטע מסדרה קומית או דרמה עגומה וקשה להאמין שהיא לקוחה מחיינו): שר הביטחון, אהוד ברק, אשר אמור לדאוג לביטחון המדינה, מחליט בצעד חסר תקדים לפטר ללא הודעה מוקדמת מהיום למחר, את הרמטכ"ל המיועד המיועד, כאילו זה נחשד בפלילים. בכל חברה פוליטית או עסקית מפטרים את הנושא בתפקיד הבכיר מהיום למחר רק אם יש הוכחה מוצדקת שבסיסה פלילי ואם כל יום על כיסאו מזיק למערכת. האם כך הדבר?
הימים, ימים לא פשוטים בגבולות, הפוליטיקה במדינות השכנות שברירית ותוססת, ואם לא די בכך הרי שהוא גם ממנה ממלא מקום לתפקיד הרמטכ"ל למשך חודשיים, עד שיכריע שוב מי יהיה הרמטכ"ל הבא. כהונתו של הרמטכ"ל המכהן לא מוארכת, כל זאת בשל שיקולים שרק השד ושר הבטחון מודעים להם. מה שכן, אנו יודעים כי בבסיס ההחלטה נמצאים מניעים אישיים/רגשיים ומוסריים. היכן אם כן הפתרון הניהולי/מדיני? כלום ארבע שנות כהונת רמטכ"ל לא הספיקו בכדי להכיר את הרמטכ"ל המכהן ולהאריך אותה בעוד חודשיים נוספים? (ואם זה לא מספיק, זרק אתמול שר הביטחון לחלל שהסיבה היא סיבה מוסרית ושהוא לא יכול להרחיב עליה את הדיבור?! מה אנחנו למדים מזה? אם הוא ידע משהו מסוכן, איפה היה בארבע שנים האחרונות?).

מהלך תמוה זה, כמו כל סאגת האירועים בפרשת גלנט שקדמה לה, מקורה אינה אלא באינטרסים אישיים. פרשת גלנט עצמה, היא בעיני פרשה עגומה וכואבת. לדעתי נעשה לו לגלנט עוול ולא כך ממנים ומפטרים עובד, תהיה דרגתו אשר תהיה ויהיה מקום עבודתו אשר יהיה.
אז נכון. יש משהו לא נוח ברהבתנות. כשרואים את הבית בו גר גלנט ושומעים על האינטריגות ועל ענייני הקרקע, (אגב, הבה ניתן צ'אנס לאלוף בכיר בצבא להסביר ולאמר את דברו ) ועדיין- אסור לנו לשכוח שיש לו לאלוף יואב גלנט קריירה צבאית מפוארת מאחוריו. לא בכדי הוא היה מועמד מבטיח. האם שווה לנו לאבד שוב אדם מקצועי ומתאים לתפקיד, במיוחד בעת זו? התנהלות זו מביאה למצב אבסורדי בו אט אט ובשיטתיות אנו גורמים לכך שאף אדם רציני ומקצועי לא ישאף לתפקידים בכירים ולו רק מהחשש להכפשתו הציבורית בבוא העת.
אם זה לא היה כל כך עצוב ונורא, זה בודאי היה מגוחך. כיצד ניתן להתעלם מעברו הצבאי העשיר והחיובי כל כך של אדם ומתוקף החלטה, למנוע ממנו להתמנות לתפקיד לו היה מיועד. אהוד ברק, אשר מוכיח לנו בכל פעם מחדש, עד כמה תרבות ההתנהגות שלו לוקה בחסר, עושה זאת שוב ובגדול. התנהגות ילדותית המונעת ממניעים אישיים גרידא הופכת להיות הגורם המשפיע על- לא פחות מאשר – גורלה הביטחוני של מדינה שלמה. אני, אם אתם שואלים אותי, חרדה מאוד מעתידנו, כל עוד הוא, תלוי בשיקוליו של אהוד ברק.
בחברה תקינה, בחברה בה נהוג קוד תרבות אזרחית בסיסי וסיבילטי, זה לא היה קורה. אינטרסים אישיים, אסור שיתערבו לא בעתידו של עסק ובוודאי שלא בעתידה ובטחונה של מדינה שלמה.
לינצ' כמו שנעשה לגלנט (וכן, אני עומדת מאחורי המילה- לינצ' ומשוכנעת שבחרתי במילה הנכונה), אינו אלא עוד תוצר לוואי של התנהגותו הנלוזה והפוגענית של שר הבטחון. בשבועות האחרונים מראה לנו ברק שלב אחרי שלב כיצד הוא נעדר כל הבנה של קודיים חברתיים תרבותיים בסיסיים.
אבל אל דאגה. אני מרשה לעצמי להמר כי במוקדם או במאוחר, לא יהיה ברק שר הבטחון. גלנט לעומת זאת, עוד יחזור- אם לא כרמטכ"ל אז כשר בטחון. ואת המחיר לא ישלם בסופו של יום רק יואב גלנט. גם אנו עלולים לשלם על כך את המחיר הכואב.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

מהלך חסר ברק

19 בינואר, 2011

תמי לנצוט ליבוביץ

חלפה יממה מאז נתקבלה ההודעה על פרישתו של אהוד ברק ממפלגת העבודה והקמת סיעת "עצמאות" ונראה כי כולם עדיין מוכים בתדהמה. איכשהו קשה לי להבין ממה הציבור הישראלי מופתע. אופיו של אהוד ברק, כבר מזמן מוכר לכל. רבות כבר דובר על אישיותו הבעייתית, על היותו "לא חברתי" (וזה אנדרסטייטמנט) ועל העובדה שקשה לסמוך עליו. אז נכון. ברק כבר התיימר לטעון כי הוא השתנה. אז הוא אמר. נו אז מה בעצם? הוא כבר הטביע בציבור את חותם תדמיתו. בפוליטיקה הישראלית כמו בפוליטיקה הישראלית- הכול כתמול שלשום והזיכרון הציבורי קצר. אז נכון. אהוד ברק לא ביצע עברה, ובאופן עקרוני, הייתה לו (ולמצטרפים אליו) את כל הלגיטימציה למהלך. אבל תקני ככל שיהיה, מדובר במהלך חסר ברק…
בעסקים, הסיפור הזה דווקא מוכר. מנהלים בכירים נוטים לעזוב את מקומות העבודה איתם זוהו ואותם הנהיגו והדבר לעיתים, כאשר מדובר ב"דם חדש" בארגון, אפילו מתקבל במידת הערכה. בתום קדנציה, לאחר תרומה לעסק, נוטים מנהלים בכירים לעבור לחברה אחרת במיוחד כאשר המהלך נחשב עבורם כקידום. בין אם מדובר ב- Head hunters, או בבחירה מפורשת של איש העסקים, הצעד הזה הוא שמאפשר לעסקים לקבל שינויים ולמנהלים להתפתח. אך בעולם העסקים, המנהל הבכיר נבחר באופן אישי על ידי דירקטוריון או מטה ולא על ידי ציבור המסתמך על עקרונות ומצע שהובטח. בפוליטיקה מקבל הנבחר מנדט מהציבור מסיבות מאוד ברורות. כל סטייה מהמצע שבזכותו הוא יושב בכיסאו, כמוה כבגידה. ושוב- זה לא שזה לא חוקי – אבל זה כרוך בעוול. עוול לציבור הבוחרים ולא פחות מכך, עוול לתדמית. הציבור נתן אמון, אולם הנבחר לא נאמן לציבור.
כפי שטענתי בהתחלה, התדמית של ברק כבר ידועה ומוכרת לנו מהעבר. ראו למשל כאן מה כתבתי רק לפני 3 שנים. אז על מה בעצם כולם כל כך מתפלאים? ברק לא השכיל להבין את חשיבותה של תדמית ואת המחיר על כך, אני מניחה, הוא ישלם ביום בחירות. הפעם אני מקווה- יזכרו לו זאת. התדמית שיצר לעצמו במו ידיו לא תניח לו ביום הבוחר.
כך או כך זה מתסכל. מאוד מתסכל. זה מתסכל גם כשמדובר בעולם העסקים ויותר מכך בפוליטיקה. הרעב של המנהל הבכיר לאתגרים וסיפוקים חדשים, בא לעיתים על חשבון הארגון. אז רק חשבו עד כמה לא אחראי הדבר, כאשר הארגון הוא בעצם מדינה. לא פחות מתסכלות ומייאשות הן התגובות של ההנהגה שלנו. אמירות לא מכובדות שמקורן בריבים ותככים, לעיתים אישיים נשמעו אמש והיום. אני מאוד מקווה שיישארו לנו כמה פוליטיקאים שישמרו על התדמית. התדמית של עצמם, התדמית של מדינת ישראל, התדמית שלנו.
מדינה, זה עסק לא פשוט. מדינה היא לא עסק, פשוט.
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

לפגוש את שיחות שלום מזווית אחרת

27 בדצמבר, 2010

תמי לנצוט ליבוביץ

בשבוע שעבר, נפלה בידי הזדמנות חסרת תקדים לראות זווית מעניינת של הפוליטיקה. הוזמנתי להצטרף לקבוצה של אישים, אנשי ציבור וחברה ישראלים שנפגשו עם נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, במוקטעה. האירוע, שאורגן על ידי קבוצת יוזמת ז'נבה, נועד להמשיך ולקדם את המשא ומתן הישיר עם הפלסטינאים. בין המשתתפים היו חברי כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית, מכהנים וכאלו שסיימו תפקידם, בכירים ברשות הפלסטינאית ובוועד המרכזי של הפת"ח, וביניהם סאיב עריקאת, נביל שעת, יאסר עבד רבו, וחנאן עשראווי. המפגש נועד לגבש קריאה משותפת בדבר בדחיפות שבהגעה להסכם קבע על בסיס של שתי מדינות והבעת תמיכה בהמשך המשא ומתן המדיני. האמינו לי, ללא קשר לפוליטיקה ולדעות –  מדובר היה בחוויה מרגשת בצורה בלתי רגילה, שמעבר להיותה שונה ומיוחדת היא גם נתנה לי פרספקטיבה מעניינת על כוחה של תקשורת בינאישית.

מוזר ופרדוקסאלי ככל שישמע, המסקנה שלי מהמאורע הייתה כי אם רק נוכל לנתק את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים מהתהליך המדיני…נוכל להגיע להישגים של ממש. נשיא הרשות, אבו מאזן הטיב להגדיר זאת כשאמר -  "בסופו של יום אנחנו רוצים לעשות שלום בין האנשים, בין העמים. ללא הבנה בין שני העמים המנהיגים לא יוכלו לחתום". כל כך פשוט וכל כך ברור ועדיין מסתבר, קשה ליישום. מסתבר כי אילו רק ניתנה לנו האזרחים האפשרות לתקשורת ישירה ובעלת השפעה, יכול להיות שמצבנו היה שונה.

יאסר עבד רבו אמר במפגש: "רק דרך דיאלוג כמו זה של היום נוכל להתגבר על קשיים כמו אלו של המציאות הקיימת." עבד רבו הודה ליוזמת ז'נבה הישראלית והפלסטינית, שעבדו יחד כדי לאפשר את קיום המפגש. גם מהצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית ניכרה הבנה, כי יותר מכל אנו זקוקים לתקשורת בינאישית ולהבנה – כך למשל אמר שלמה מדמון, חבר הליכוד: "כל אחד ואחד מאיתנו הוא שגריר שיוביל את הדברים שנאמרו פה. הנשיא אבו מאזן, אני רוצה לברך אותך על אומץ ליבך. אתה באת ואמרת היום בעוז: אנחנו רוצים לחיות הפלסטינים עם היהודים. צריך להכיר בעובדה שנתניהו מייצג את רוב הימין, גם הוא בעצם הכיר בכך שהמציאות חזקה מהאידיאולוגיה. הוא קיבל את עיקרון שתי המדינות לשני העמים, דבר שאיש בימין לא אמר בפה מלא. צריך להכיר בעובדה מדוע אנחנו מתעקשים על מו"מ ישיר וגבולות בטוחים, אני מבקש בשם הליכוד, אני חבר מזכירות ומרכז, מצאתי לנכון לבוא לפה – בוא לקיים מו"מ ישיר – לא צריכים מתווכים ומגשרים. צריך מו"מ ישיר ולהסתכל בלובן העיניים".

כהרגלי, במהלך הדיון, חקרתי גם את התקשורת הלא פורמאלית. חקרתי את דרך ההתנהלות, את הכנסת האורחים החמה והלבבית, את מראהו של השולחן המרכזי, שולחן הכבוד וכמובן את צורת הלבוש של הנוכחים והנוכחות. חשוב שנדע – כשאדם נמצא מול אחרים, הוא מעביר מסר. מסר זה עובר במקרים רבים גם כשהוא לא אומר דבר. יתרה מכך, רוב המסר שנקלט כלל אינו קשור למילים הנאמרות, אלא למסר הבלתי מילולי, דהיינו – הופעתו, התנהגותו ותנועותיו. כפי שהצגתי במקומות רבים מדובר באחוז גבוה של מידע שכלל אינו נובע מתוכן הדברים!  מחקרים מוכיחים כי  תשעים אחוז מהמסרים מועברים ע'"י רגש, התייחסות חיובית וכבוד (אותו רגש אנושי) בקיצור אווירה נעימה. 10 אחוזים בלבד התוכן. התייחסות ואווירה זו הופכת באופן אוטומטי את הפזה משמיעה להאזנה ובמידה מסוימת להבנה.

שם, במוקטעה, ניכר היה ללא ספק כי יש כבוד לאירוע, למקום ולנוכחים משני הצדדים, למעט משתתפים ספורים (שאת שמותיהם מוטב שלא אציין), שידרו כל הנוכחים והנוכחות כבוד ומכובדות, אם זה בצורת הלבוש, אם בטון הדיבור, אם בסדר המופתי ואם… בכלל באווירה הנעימה שהקרינו (באופן אישי, לא אשכח את הערתו של אבו מאזן על כך שציפה ליותר נשים במפגש. היה בדבריו משהו שמעבר להיותו נכון עובדתית, הוא גם נשמע כנה אמיתי ואמין). ארוחת הצהריים, כיאה לתרבות הערבית, הייתה עשירה והקרינה את הרצינות וכובד הראש שהוענק מצידם למעמד. כבר בהיכנסו, דאג אבו מאזן לעבור בין הנוכחים וללחוץ את ידי כולם, מה שהביא אותו להעיר על מספרן הנמוך יחסית של הנשים סביב שולחן הכבוד, ללא ספק תשומת לב אמיתית וכנה. בזכות תושייתם של המארחים, אשר דאגו כי נשב שלא כ"שני מחנות", אלא "נתערבב" יחד, נוצרו קשרים, אותם קשרים בינאישים שאין חשובים מהם למשא ומתן אפקטיבי, והוחלפו כרטיסי ביקור ביתר טבעיות. ללא ספק ניכרה שם במוקטעה, חכמת תקשורת בינאישית.

אם נניח לרגע לדברים החכמים שנשמעו באירוע ולעובדות שנאמרו ונתייחס למסקנה החד משמעית שלי, הרי שלא הייתי צריכה להאזין לתוכן בכדי לחוש ולהבין (בתקשורת הבלתי פורמאלית כמובן) שהמפתח נמצא בתקשורת הבינאישית והכול כך אנושית. מה אומר לכם? זה מתסכל. זה מתסכל שבמשך כל כך הרבה זמן אנו מנסים להגיע לתוצאות, תוצאות שיתנו פתרון לאזרחים ללא קשר למגוון הדעות הפוליטיות. פתרון שיביא עימו בטחון ושקט לכולם. שמאל וימין. יהודים וערבים. ומה עוצר את הפתרון הזה? לא נותר לי אלא להסיק שזו הפוליטיקה שמסרסת אותו. יש משהו "לא אנושי" בפוליטיקה ובדרך התנהלותה ה"כבדה", שהרי היא שוב ושוב, תוקעת את התהליך. היה כל כך נעים בשבוע שעבר לראות שזה אפשרי לגעת בחלום, היה חשוב לשוב ולאושש את העובדה שזה מתחיל ונגמר בתקשורת. לא נותר לי אלא לקוות שההבנה הזו תגיע גם אל נבחרי העם…

© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ

הישראליות בהתגלמותה החיובית

7 בדצמבר, 2010

מאת: תמי לנצוט ליבוביץ

עכשיו, כששככה האש, תרתי משמע- גם האש הדולקת, גם האימה וגם הזעקות על המחדלים שהביאו לה, ניתן לעצור ולהביט לאחור, ולראות כי בתוך כל הרע שארע, ובינות לאסון, היו גם ניצנים של טוב.

ביננו? אנו כבר מכירים את זה מהעבר ובעיקר מהמלחמות. זו הישראליות בהתגלמותה החיובית. אותם רגעים קשים, אותם ימים של פחד, הם שמאחדים אותנו יחד ומזכירים לנו למה אנחנו כל כך גאים להיות ישראלים. המתנדבים הרבים בקרב האזרחים, ההרתמות הכוללת לתרום, לתת, לארח, להזמין, לסייע… מיד לכשארע האסון, צצו ועלו ברשתות החברתיות ובכל ערוצי המדיה, עשרות ערוצי תמיכה וסיוע בנפגעים. בנוסף, זכינו לראות הפתעה נוספת שלי באופן אישי, חיממה את הלב. מדינות העולם, מי מובנת מאליה יותר ומי פחות (ועל כך מגיעה הברכה לטורקיה ולעם הפלסטינאי שנרתמו ללא היסוס), הצטרפו גם הן וסייעו לנו במצוקתנו הקשה. המאוד קשה יש לומר.אני חושבת שמגיעה תודה גם לצוותים שעבודתם ומסירותם ראויים לכל הערכה- אנשים שעבדו ברציפות ובנחישות וללא מורא… האמת? הבה נודה שלאחרונה כבר שכחנו שבעצם יש לנו על מי לסמוך.

גם בגיזרה הפוליטית אני סבורה שיש מקום לפרגן. צמרת השלטון ובראשה ראש הממשלה, לקחה את הפיקוד וכאשר הבינה את מימדי הסכנה, נמנעה ממניירות פוליטיות וביקשה סיוע מחוץ. וכן. זו לחלוטין לא בושה.לפעמים צריך הרבה בטחון וגאווה בכדי להודות שאינך יכול להתמודד לבד. מה שבעיקר צריך לשם כך זו – אחריות. אחריות אישית וציבורית.

יהיה זה הסיוע מבית או יהיה זה הסיוע מחוץ- כולם חיממו את הלב והראו מהי התנהגות אנושית אמיתית וכיצד בכוחה לעקוף ולחצות גבולות. בלב האסון ניתן היה לשמוע כל כך הרבה שפות- יוונית, טורקית, ספרדית, אנגלית כשבעצם כולם דיברו באותה השפה- השפה הבינלאומית האנושית, ההרתמות לסייע, כולם פעלו על בסיס אותו קוד התנהגות בסיסי. בתוך המצב יכולנו לראות נקודת אור קטנה בכך שאולי העולם לא שונא אותנו כמו שאנו נוהגים לחשוב, ואולי אלה אנחנו שלא ממש אוהבים את עצמנו. לא מספיק בכל אופן.

היום, כשהאש שככה, ניתן להתחיל ולהסיק מסקנות. אם אכן היה מחדל נורא בהערכות- יש מי שעליו לשאת בתוצאותיו. מסקנות רבות צריכות להתקבל לעתיד- ההתחממות הגלובאלית, האקלים החם שפוקד את אזורנו, הבצורת הקשה, כל אלה רק מגבירים את הסיכוי לדליקות מסוג זה. אנחנו אולי לא יכולים לשלוט באיתני הטבע, אבל אנחנו כן יכולים לשלוט באחריות של כל אחד ואחת מאיתנו- או לכל הפחות, באחריות שלנו עצמנו.

צריך אש קטנה מאוד בכדי להבעיר בערה איומה כמו זו שחווינו. אולם יחד עם זאת צריך גם קוד התנהגות אנוש ואזרחי, חיובי ואחראי, שלא יתן למקרה נורא כזה להשנות. קוראים לזה סיביליטי. ראינו אותה מרימה את ראשה היפה, בדמותה של ההרתמות האזרחית והסיוע. אני באמת מאמינה שהתנהגות בהתאם לקוד ההתנהגות האזרחי- הסביליטי יכלה למנוע את האסון הכבד. ליבי עם משפחות הנפגעים וכולי תקווה שלא נדע כמוהו לעולם.