תמי לנצוט ליבוביץ
בשבוע שעבר, נפלה בידי הזדמנות חסרת תקדים לראות זווית מעניינת של הפוליטיקה. הוזמנתי להצטרף לקבוצה של אישים, אנשי ציבור וחברה ישראלים שנפגשו עם נשיא הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, במוקטעה. האירוע, שאורגן על ידי קבוצת יוזמת ז'נבה, נועד להמשיך ולקדם את המשא ומתן הישיר עם הפלסטינאים. בין המשתתפים היו חברי כנסת כמעט מכל הקשת הפוליטית, מכהנים וכאלו שסיימו תפקידם, בכירים ברשות הפלסטינאית ובוועד המרכזי של הפת"ח, וביניהם סאיב עריקאת, נביל שעת, יאסר עבד רבו, וחנאן עשראווי. המפגש נועד לגבש קריאה משותפת בדבר בדחיפות שבהגעה להסכם קבע על בסיס של שתי מדינות והבעת תמיכה בהמשך המשא ומתן המדיני. האמינו לי, ללא קשר לפוליטיקה ולדעות – מדובר היה בחוויה מרגשת בצורה בלתי רגילה, שמעבר להיותה שונה ומיוחדת היא גם נתנה לי פרספקטיבה מעניינת על כוחה של תקשורת בינאישית.
מוזר ופרדוקסאלי ככל שישמע, המסקנה שלי מהמאורע הייתה כי אם רק נוכל לנתק את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים מהתהליך המדיני…נוכל להגיע להישגים של ממש. נשיא הרשות, אבו מאזן הטיב להגדיר זאת כשאמר - "בסופו של יום אנחנו רוצים לעשות שלום בין האנשים, בין העמים. ללא הבנה בין שני העמים המנהיגים לא יוכלו לחתום". כל כך פשוט וכל כך ברור ועדיין מסתבר, קשה ליישום. מסתבר כי אילו רק ניתנה לנו האזרחים האפשרות לתקשורת ישירה ובעלת השפעה, יכול להיות שמצבנו היה שונה.
יאסר עבד רבו אמר במפגש: "רק דרך דיאלוג כמו זה של היום נוכל להתגבר על קשיים כמו אלו של המציאות הקיימת." עבד רבו הודה ליוזמת ז'נבה הישראלית והפלסטינית, שעבדו יחד כדי לאפשר את קיום המפגש. גם מהצד הימני של המפה הפוליטית הישראלית ניכרה הבנה, כי יותר מכל אנו זקוקים לתקשורת בינאישית ולהבנה – כך למשל אמר שלמה מדמון, חבר הליכוד: "כל אחד ואחד מאיתנו הוא שגריר שיוביל את הדברים שנאמרו פה. הנשיא אבו מאזן, אני רוצה לברך אותך על אומץ ליבך. אתה באת ואמרת היום בעוז: אנחנו רוצים לחיות הפלסטינים עם היהודים. צריך להכיר בעובדה שנתניהו מייצג את רוב הימין, גם הוא בעצם הכיר בכך שהמציאות חזקה מהאידיאולוגיה. הוא קיבל את עיקרון שתי המדינות לשני העמים, דבר שאיש בימין לא אמר בפה מלא. צריך להכיר בעובדה מדוע אנחנו מתעקשים על מו"מ ישיר וגבולות בטוחים, אני מבקש בשם הליכוד, אני חבר מזכירות ומרכז, מצאתי לנכון לבוא לפה – בוא לקיים מו"מ ישיר – לא צריכים מתווכים ומגשרים. צריך מו"מ ישיר ולהסתכל בלובן העיניים".
כהרגלי, במהלך הדיון, חקרתי גם את התקשורת הלא פורמאלית. חקרתי את דרך ההתנהלות, את הכנסת האורחים החמה והלבבית, את מראהו של השולחן המרכזי, שולחן הכבוד וכמובן את צורת הלבוש של הנוכחים והנוכחות. חשוב שנדע – כשאדם נמצא מול אחרים, הוא מעביר מסר. מסר זה עובר במקרים רבים גם כשהוא לא אומר דבר. יתרה מכך, רוב המסר שנקלט כלל אינו קשור למילים הנאמרות, אלא למסר הבלתי מילולי, דהיינו – הופעתו, התנהגותו ותנועותיו. כפי שהצגתי במקומות רבים מדובר באחוז גבוה של מידע שכלל אינו נובע מתוכן הדברים! מחקרים מוכיחים כי תשעים אחוז מהמסרים מועברים ע'"י רגש, התייחסות חיובית וכבוד (אותו רגש אנושי) בקיצור אווירה נעימה. 10 אחוזים בלבד התוכן. התייחסות ואווירה זו הופכת באופן אוטומטי את הפזה משמיעה להאזנה ובמידה מסוימת להבנה.
שם, במוקטעה, ניכר היה ללא ספק כי יש כבוד לאירוע, למקום ולנוכחים משני הצדדים, למעט משתתפים ספורים (שאת שמותיהם מוטב שלא אציין), שידרו כל הנוכחים והנוכחות כבוד ומכובדות, אם זה בצורת הלבוש, אם בטון הדיבור, אם בסדר המופתי ואם… בכלל באווירה הנעימה שהקרינו (באופן אישי, לא אשכח את הערתו של אבו מאזן על כך שציפה ליותר נשים במפגש. היה בדבריו משהו שמעבר להיותו נכון עובדתית, הוא גם נשמע כנה אמיתי ואמין). ארוחת הצהריים, כיאה לתרבות הערבית, הייתה עשירה והקרינה את הרצינות וכובד הראש שהוענק מצידם למעמד. כבר בהיכנסו, דאג אבו מאזן לעבור בין הנוכחים וללחוץ את ידי כולם, מה שהביא אותו להעיר על מספרן הנמוך יחסית של הנשים סביב שולחן הכבוד, ללא ספק תשומת לב אמיתית וכנה. בזכות תושייתם של המארחים, אשר דאגו כי נשב שלא כ"שני מחנות", אלא "נתערבב" יחד, נוצרו קשרים, אותם קשרים בינאישים שאין חשובים מהם למשא ומתן אפקטיבי, והוחלפו כרטיסי ביקור ביתר טבעיות. ללא ספק ניכרה שם במוקטעה, חכמת תקשורת בינאישית.
אם נניח לרגע לדברים החכמים שנשמעו באירוע ולעובדות שנאמרו ונתייחס למסקנה החד משמעית שלי, הרי שלא הייתי צריכה להאזין לתוכן בכדי לחוש ולהבין (בתקשורת הבלתי פורמאלית כמובן) שהמפתח נמצא בתקשורת הבינאישית והכול כך אנושית. מה אומר לכם? זה מתסכל. זה מתסכל שבמשך כל כך הרבה זמן אנו מנסים להגיע לתוצאות, תוצאות שיתנו פתרון לאזרחים ללא קשר למגוון הדעות הפוליטיות. פתרון שיביא עימו בטחון ושקט לכולם. שמאל וימין. יהודים וערבים. ומה עוצר את הפתרון הזה? לא נותר לי אלא להסיק שזו הפוליטיקה שמסרסת אותו. יש משהו "לא אנושי" בפוליטיקה ובדרך התנהלותה ה"כבדה", שהרי היא שוב ושוב, תוקעת את התהליך. היה כל כך נעים בשבוע שעבר לראות שזה אפשרי לגעת בחלום, היה חשוב לשוב ולאושש את העובדה שזה מתחיל ונגמר בתקשורת. לא נותר לי אלא לקוות שההבנה הזו תגיע גם אל נבחרי העם…
© כל הזכויות שמורות לתמי לנצוט ליבוביץ